לכתבות ישנות יותר על אסון מירון ומצבי דחק ועזרה ראשונה נפשית לחצו כאן

להורדת המאמר בפורמט העיתון לחצו כאן

 

מודל מעש"ה לעזרה ראשונה נפשית

 בעקבות אסון מירון תשפ"א

איך נשמור על הילדים שלנו שלא יפתחו טראומה?

מה היא טראומה? איך היא מתפתחת? ואיך ניתן למנוע אותה?

| הרב אלכסנדר מושקוביץ |

מנהל מרכז הביננו

 

ר' משה יוסף קידם את תלמידיו היקרים בחום ובברכת 'צפרא טבא' כמידי יום, מתיישבים התלמידים החביבים איש על מקומו ופותחים בתפילת השחר ועליהם ר' משה יוסף לעודדם ולהמריצם, עודו סובב בין התלמידים מעיר לפלוני ומחייך אל רעהו, צדה עינו את יענקי, זה שקולו מנעים כל יום בתפילה, וקולו הצלול נשמע ומעורר אף את חבריו, אולם בזה הפעם נדמה כי יענקי אינו שם לבו לתפילה שמתנהלת זה עתה, קולו נדם, ועינו מפלבלות משהו, חש ר' משה יוסף אל מיודענו, ואגף לטיפה קלה מתעניין בשלומו, שמא אינו חש בטוב, אלא שגברה פליאתו כאשר יענקי בקושי שם לב אליו, נורה אדומה נדלקה בראשו של המלמד המסור, לעת עתה – אמר בליבו – אניח לו, אחר התפילה אגש לברר במה דברים אמורים,

משנסתיימה התפילה והתלמידים אצו ליטול ידיהם לפת שחרית, לקח לו ר' יוסף משה ליענקי לקרן זוית, ובקש לברר עימו מדוע זה אינו

במיטבו, אך פתח את פיו ויענקי עיניו זולגות דמעות, עירב הוא דברים על מירון ורשב"י, מחולות ופאות, פצועים והרוגים, שברי משפטים וחצאי דברים נורו מפיו בחוסר הגיון וסדר, ועיניו מפלבלות בפחד, עומד ר' משה יוסף מול מחזה קורע לב ואינו יודע את נפשו, מה יאמר

ומה ימנע מלומר, מה נכון לעשות בשעה זו, איך ניתן לסייע לתלמידו שנפשו מתייסרת מאין מושיע

שרויים אנו עדיין בעיצומם של ימי האבל על האסון הנורא שהתרחש במירון, הלב ממאן להאמין ומהכיל את גודל שבר בת עמנו, ביום שפסקו תלמידי ר"ע מלמות, ידענו את אחד האסונות הכבדים במיתת ארבעים וחמישה קרבנות ציבור שעלו בטהרה השמימה, אסון זה שפקד אותנו דורש מאתנו תעצומות נפש אדירים, כהורים ומחנכים מוטלת עלינו ההתמודדות עם נערים רבים שהיו עדי שמיעה או למצער עדי ראייה לאסון הנורא, ועלינו לסייע בעדם להכיל את השכול והכאב בצורה שלא תותיר אותם פצועים וחבולים בחייהם, על מנת שנוכל אכן להגיש את העזרה הנדרשת עלינו לסייר מעט בתוככי הנפש, להבין איך הדברים פועלים ועל מה הם מבוססים, רק לאחר מכן נוכל להבין את המודל המוצע להלן.

לכל אחד ואחד מאיתנו יש בנפש עוגן פנימי וכן עוגנים רבים. אחד העוגנים החשובים שעוזרים לאדם בהתמודדויות שונות, הנו העוגן של ה'ידע וההתמצאות', כגון לדעת מה קורה כעת או להעריך את המצב ואת הסיטואציה ולנבא מה אמור להיות ההמשך ומה יהא השלב הבא שלאחריו.

אנו מסוגלים להתמצא בעולם מוכר ומובן לנו בזכות יכולתנו למיין את מכלול התופעות שבעולם לסוגים כלליים, על פי תכונות משותפות שמוכרות לנו מהעבר, או על פי מידע קודם אחר, ובכך לבנות לעצמנו מושגים עולמיים וחברתיים. אילולא כן, הייתה נראית לנו סביבתנו, הדוממת והחברתית, כמקום רב תהפוכות, מביך וזר, שאין בו דבר דומה למשנהו, וכתוצאה מכך הייתה נוצרת הרגשה של איבוד היציבות. ולכן מידע והתמצאות במה שקורה סביבנו מעניקים עוגן ותחושת יציבות וביטחון, דבר שהנו הכרחי בהתפתחות האדם ובמשך חייו.

במצב של אסון על טבעי, שמטבעו פורץ את הסדר המוכר ואת היכולת לצפות מראש איך הוא מתפתח, אצל

רבים מאתנו מתערערת היציבות והעוגן הפנימי ועל ידי כך מתערערים גם הרוגע והשלווה הפנימית.

מצב מורכב כל כך, לא ניתן לפתור על ידי פטנט כזה או אחר. עלינו להכיר במציאות שנוצרה, ובכך שהמצב

מורכב ואנו עוברים התמודדות לא קלה שדורשת מאתנו חשיבה אינטגרטיבית רחבה ויצירתית.  ברור גם שאין פתרון אחיד שמותאם לכולם, רבים הם המטפלים והיועצים שמציעים כל אחד בתורו וטורו את עצותיו שלו, סגולות, עצות להרגעה, וטכניקות ניהוליות שונות, אבל חשוב לדעת שעוגן פנימי זוהי נקודה אינדיבידואלית, כאשר לכל אחד מתאימה גישה אחרת כמו גם פתרון אחר, ומה שיכול להועיל לאחד לא בהכרח יש בו כדי לסייע לזולתו. בשל כך, כל אחד צריך להקדיש מחשבה, להיות קשוב אל ליבו ולראות מה יעזור לו לשמור על רוגע אישי, על עוגן פנימי ועל יציבות.

נדגיש, כי זה הזמן להיות ערני לבעלי רמה רגשית גבוהה, על מנת שמצב הדחק בו אנו נמצאים  לא יתפתח למצב של פוסט טראומה.

חוויה פוסט טראומטית מוגדר כאירוע ישיר או נצפה המאיים על שלימות הגוף, על הרגש של האדם, או על ההורה כשמדובר בילד. מצב דחק הופך להיות פוסט טראומטי מרגע שעוצמת האירוע גוברת על יכולתם של מנגנוני ההתמודדות לווסת רגשית וגופנית את האדם.

ניתן לחלק אירועים טראומטיים לשני צירים: ציר אחד של מידת ההפתעה – האם לזה ציפיתי? וציר שני של מידת השליטה או יכולת ההשפעה שיש לי על מהלך האירוע.

לרוב, אירועים טראומטיים הם לא צפויים ולא נשלטים. ננסה להבין זאת באמצעות דוגמה כמו אירוע קריסת מגדלי התאומים. איש לא חשב שדבר כזה יכול ועלול לקרות, מלבד זאת הוא גם היה בלתי נשלט – אי אפשר היה לעשות דבר כנגד המטוס שהתנגש במגדל. לעומת מקרה בו אדם מותקף ברחוב ומצליח להבריח את תוקפיו, זו היא דוגמא לאירוע מפתיע אך נשלט. ככל שהאירוע פחות צפוי ופחות נשלט, הסיכוי שהוא עלול לגרום טראומה נפשית, גדל.

במקרים של טראומה מתמשכת, כמו במחלה, האירוע עשוי להפוך צפוי אך לא נשלט. במקרים כאלו חוסר האונים גדול מאוד. לכן, על אף, ואולי בגלל, שהאירוע צפוי, אך בו זמנית לא ניתן לעשות דבר על מנת למנוע או לשנות אותו – הוא טראומטי.

התגובה המיידית של רוב בני האדם לטראומה, כוללת בהלה, פחד, עוררות ודריכות גופנית. תגובה כזאת היא הגיונית מאוד ונחוצה, לאור העובדה שמדובר באירוע שיכול להוות סכנה לחיי האדם או לבריאותו. תגובה זו יכולה להמשיך גם לאחר שהאירוע הסתיים, ועדיין הוא נחשב במסגרת הנורמה, שכן לאחר מאורע קיצוני לוקח זמן עד שהמערכת הביולוגית והנפשית חוזרת לשגרה. אלא, שכמו שלעתים פצע מסרב להפוך לצלקת ואינו מחלים, כך גם הנפש יכולה להישאר פצועה. מצב של פוסט טראומה הוא מצב בו גם זמן רב לאחר שהאירוע הסתיים והסכנה חלפה, האדם ממשיך להגיב בעוצמה רבה וחסרת פרופורציות.

פוסט טראומה יכול להשפיע על הילד ועל האדם במגוון ערוצים: חודרנות – מצב בו הילד מתעסק כל הזמן סביב הנושא הטראומטי ואינו מסוגל להשתחרר ממנו; הימנעות וחרדה – הוא לא מסוגל לשמוע את הנושא או לדבר עליו; עוררות יתר – קשיים בשינה, סף תסכול נמוך והתקפי זעם. במקרים קיצוניים הקושי יכול אף להשפיע על נסיגה בהתפתחות הרגשית או השפתית.

  יש להבדיל בין שלוש דרגות של תגובות למצבי דחק:

1. תגובת דחק חריפה המתקיימת במהלך הימים הראשונים שלאחר האירוע; מתבטאת בהתמצאות מלאה בבפרטי המאורע וביכולת לתאר אותו בבהירות, תגובה רגשית חרדתית, הבנה תקינה של הארוע, בעצב, בהתרגשות ובאי שקט, תגובה זו אמורה לחלוף בתוך כמה ימים.

2. הפרעת דחק חריף שתסמיניה נמשכים עד חודש לאחר האירוע;  (ASD, Acute Stress Disorder)תתבטא בתסמינים נסיגתיים, הילד חש ניכור כאילו כל מה שקורה מסביבו לא נוגע בו, נראה מנותק מסביבתו, בתמיכה הולמת וללא גורמי סיכון אמורה הפרעה זו לחלוף בתוך כחודש מהארוע.

3. תסמונת פוסט טרואמה המבטאת את המצב הקליני מחודש ואילך, מצב שיכול להפוך ל PTSD, מתבטא ב: פלאשבקיים, מצבי ניתוק קשים, ערפול כרוני, התקפי זעם ועצבות מתמשכים, ועוד,

 

חשוב לדעת כי תגובות קשות לאחר אירוע טראומטי הינן לגיטימיות, ודווקא סימן טוב בחודש הראשון, ואין להיבהל מכך ולהיכנס להיסטריה, רק להגיב בצורה מתונה עם תמיכה וקבלה,

 

מחקרים רבים העלו, שאחד הפקטורים הכי חשובים בהיווצרות מצב פוסט טראומה הינה תוצאה של  מצב ההורים של הילד כמו גם מידת התמיכה הרגשית, ועד כמה הילד חש שההורים היו לצידו בעת התרחשות האירוע, וכמובן בצורת ההתייחסות והפרשנות שההורים נותנים לאירוע.

לכן חשוב מאד שההורים יהיו  לצידם של הילדים, ואף ידאגו שתחושה זו תהיינה גם אם אצל הילדים, בתקופה מורכבת זו בעיצומה אנו חיים, 'להיות לצד הילדים' אין הכוונה רק לשהות לידם פיזית, אלא להיות איתם באינטראקציה רגשית פתוחה, ולעזור להם לבטא את הרגשות והמחשבות שעוברים להם בראש, לתת להם סיוע בהתמודדות עם העוצמה הרגשית והבלבול. יש גם לסייע לילדים לשמור ולארגן את פעילתם היומיומית ואת סדר היום.

בניגוד לתפיסה הטיפולית המקובלת מזה שנים רבות, הקובעת ששחזור מיידי ומפורט של האירוע היא דרך טיפול הכרחית בדרך להחלמה, יש כיום מחקרים רבים שחולקים על כך ומציגים נתונים בדבר החמרה במקרים של שחזור מיידי של האירוע, בטענה שהתהליך מקבע את חוסר האיזון הרגשי שנוצר עקב הדחק בלא שניתנה לאדם הזדמנות לחזור לשגרה.

כלומר, הטענה היא שבעת מצוקה וטראומה אל לנו לחפש כעת לפתח ולבטא רגשות ולתאר לפרטי פרטים את הרגשות שהילד מרגיש כעת. הנתון הטבעי הוא שבן אדם רוצה כעת להסיח דעתו מהביטויים הרגשיים ומכל החלק הרגשי, ורוצה להתמקד בחלק השכלי והטכני, מה שנותן לו כוח להתמודד. יתרה מכך, אנו אף נעזור לו להתמקד ולעורר את החלק השכלי והחושב מעל החלק הרגשי.

אולם יש להבחין כי כל זה נאמר כאשר אנו מצויים בסמוך לארוע כאמור, לפי החלוקה של עד יומיים/חודש, אבל ככל שאנו רחוקים מהארוע עלינו להקשיב לילד ולתת לו את האפשרות לבטא את עצמו, וכאשר יהיה צורך, האדם יפנה בעתיד לטיפול רגשי בתוך תהליך ממושך, במסגרת זו יוקדש חלק ניכר ל'עיבוד רגשות' ואיזון נכון של האירוע אותו חווה בעבר, (בטיפול ובתמיכה רגשית עוזרים לאדם שחווה את האירוע, לפעמים על ידי עיבוד מחדש של פרטי האירוע כפי שהוא תופס אותם, מסייעים לילד או למתבגר להבין את משמעות האירוע, ולחשוב על כלים שיעזרו לו להירגע ולהרגיש שליטה על המצב). אבל העבודה שלנו כתומכים בעת המשבר והקושי היא להפחית את החלק הרגשי ולהתמקד ולהפעיל יותר את החלק השכלי והשקול.

בעקבות כך המליץ משרד הבריאות להשתמש עם מודל מעש''ה ככלי לעזרה ראשונה וליציבות רגשית בזמן משבר (וגם במשבר של הקורונה). מודל מעש''ה – ובשמו המקורי: SIX C’s Model – פותח במהלך שנת 2011, בתמיכה ובליווי מנהלי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות. הרעיון היה לגרום לצמצום מרבי של התלות באנשי בריאות הנפש במצב של דחק וטראומה, ובצורך לפנות נפגעי תגובות קרב אל מחוץ לשטח הקרב. במקום זאת, מאפשר המודל לכל אדם להגיש בעצמו עזרה ראשונה נפשית לחברו, לתמוך בו ולהחזירו למצב תפקודי תקין.

ד"ר משה פרחי, מפתח המודל אומר: "ייחודיות המודל היא בפשטותו ובנגישותו לכלל הציבור מחד, ומאידך במהירות וביעילות הסיוע – משך הזמן הממוצע שבו ניתן להעביר אדם ממצב שאינו מתפקד על רקע חרדתי, למצב של תפקוד יעיל, הוא בין דקה וחצי לשתי דקות. כמו כן, כל אחד יכול ומסוגל לבצע את עקרונות המודל ללא כל ידע מקצועי מוקדם, וכך נוכל לאפשר לכלל האוכלוסייה להגיש סיוע נפשי ראשוני לנפגעי חרדה, כבר בשטח, ולצמצם עד מאוד את הצורך בפינוי נפגעי חרדה למרכזי סיוע שונים, ובעיקר, לסייע לאותם נפגעים לחזור במהירות לתפקוד יעיל".

 

המודל מושתת על 4 עקרונות פשוטים להתערבות מיידית במצבי משבר וחירום:

 

 

מ' – מחויבות וקשר: האדם המסייע צריך ליצור מחויבות בקרב נפגע החרדה; מחויבות המעניקה תחושת ביטחון. לדוגמה, ניתן לומר לנפגע: "אני כאן איתך ולא הולך לשום מקום".

באסון מירון: ככלל, אדם הנמצא במצוקה חש בודד, הבדידות מחריפה את הלחץ ותחושת חוסר המסוגלות. לכן, על מנת לצמצם את תחושת הבדידות, נעביר מסר של מחויבות לעזרה ותמיכה לאדם המתקשה. חשוב שההורים/מורים ישדרו לילד: 'אנחנו איתך, אנחנו קשובים לך, אנו עוברים את הקושי ביחד'. כמו כן אדם שנותן תמיכה לחברו שמרגיש אבוד במצב הזה, עליו להדגיש לו: אני איתך, אני קשוב אליך ורוצה לשמוע אותך, אנחנו נעבור את המצב הזה ביחד', ובכך לשלוח לו מסר של לכידות וקשר אישי שילוו אותו.

ע' – עידוד לפעילות יעילה: במקום להרגיע את הנפגע, לתת לו כוס מים ולהרחיק אותו מהזירה, יש לעודד אותו לפעול כדי לסייע לעצמו ולסביבה, על ידי הוראות פשוטות, שמטרתן להפעיל אותו בהקשר של האירוע. יש לגרום לו לפעול בעצמו, לעזור לאחרים ולהפוך אותו מקורבן למסייע. לדוגמה: במצב של אירוע דקירה, ניתן לומר לאדם הנפגע: "תרכז את האנשים שנמצאים סביבך ותדאג לכך שכולם יתקשרו עכשיו הביתה להודיע שהם בסדר".

באסון מירון: עידוד לפעילות אישית יעילה, על ידי הבנה שאין לנו איך לרפא את החולים פיזית, ולכן נתמקד בפעולות נכונות שאנו יכולים לפעול על מנת לקדם את עצמנו ואולי גם את האחרים, כמו לימוד לע"נ הנספים ואמירת פרקי תהילים לרפואת הפצועים בתושח"י, לתת לילד משימה לחזק את הילד השני, התחשוה שהוא נהיה הנותן ומחזק את השני עוזר לקבל הרגשה של שליטה, לעתים מרוב בלבול האדם לא חושב מה עליו לעשות ומה יקדם אותו למטרה הנכונה, ועלינו פשוט לעזור לו להתמקד לעשיה נכונה.

ש' – שאלות מחייבות מחשבה: ערוץ התקשורת עם הנפגע צריך להיות ערוץ שכלי ולא ערוץ רגשי. לא לעודד את הנפגע להביע את רגשותיו במהלך האירוע ואחריו. יש להימנע מלומר לנפגע בעת האירוע: "האם אתה מפחד, מוצף רגשית, בוכה?". כן אפשר לומר: "תספור ותאמר לי כמה אנשים נמצאים סביבך עכשיו?", או: "כמה זמן אתה מחכה לאנשים שיבואו לקחת אותך?". כלומר, שאלות שמחייבות הפעלת מחשבה ולא הפעלת הרגש.

באסון מירון: כמו שכתבנו קודם, אנשים נוטים לחשוב שבזמן משבר וקושי צריך להפעיל את הרגש ולדבר בצורה רגשית ולבכות כמה שיותר... ברור שיש בכך מן הצדק ואם נהיה קרים הילד ירגיש מנוכר ולא ייפתח אלינו, אבל הערוץ שאליו אנו צריכים לפנות בעיקר הוא הערוץ השכלי והמחשבתי, "כמה זמן לקח לך לרדת מההר?"  או "עם מי נסעת למירון ?"  "באיזה שעה חזרת הביתה?" שאלות אלו מפעילים את החשיבה והרציונאל ולא את ההיבט הרגשי.

ה' – הבניית וארגון האירוע: באירוע חירום, לדוגמה, מומלץ לומר לנפגע: "לפני שתי דקות היה פיצוץ, עכשיו יש כאן הרבה כוחות הצלה המגישים עזרה, האירוע הסתיים. עכשיו הכל כבר מאחורינו".

באסון מירון: להבניה וארגון יש משנה חשיבות, עקב המידע הרב שהתקשורת לסוגיה כל הזמן מפיצה, וחלק גדול ממנו מלא בעיוותים או בהפחדות שווא, הילדים לא יודעים להפריד בין אמת לשקר ובין נתוני אמת להגזמות, ולכן התפקיד של ההורים הוא לעשות סדר ולעדכן את הילדים בצורה מסודרת. כי אם ההורים לא יעדכנו אותם הם יתעדכנו מהחדשות ומהרחוב, מה שלא יוסיף להם סדר בעניין. כשמסבירים את המידע לילדים חשוב להסביר בצורה רגועה את המצב העדכני בצורה מעודנת ולפי רמת הגיל.

אין ספק שהתגובות וההסתכלות של הילד תלויות באופיו ובמבנה האישיות שלו, עד כמה הוא רגיש או חרדתי. לכן כל ילד יחווה את האירוע בצורה אחרת ולכל ילד צריך לגשת בצורה אחרת. אם אתם מרגישים שילדכם לוקח את זה בצורה קשה מדי, אל תהססו לפנות לייעוץ מקצועי פרטני.

לסיכום, איך נוכל לשמור על ילדינו שלא יפתחו טראומה?

1. להיות רגועים ויציבם בעצמנו ועל ידי כך לשלוח מסר של רוגע ויציבות לילדים שלנו.

2. להעביר מסר לילד שאנו איתו ולא נעזוב אותו וביחד אתו נעבור את הקושי; לשמור על תקשורת פתוחה.

3. עידוד לפעילות נכונה ורציפה, סדר יום קבוע, ועקביות בתפקודים השגרתיים של הילד.

4. לעזור לילד להפעיל את החשיבה שלו, זו לא העת להפעלה רגשית סביב המשבר ככל שהוא בעיצומו.

5. להעביר לילדים הבניה של האירוע, לתת לילדים עדכון ברוגע, בלי גוזמאות והפחדות, נתאר את המצב המעודכן.

לתגובות והערות ניתן לשלוח ל E@havinenu.com

מעשה1.PNG